סקי בישראל

עמותת הסקי של ישראל

התאחדות הסקי של ישראל נוסדה בשנת 1976 ונתקבלה כחברה בהתאחדות הסקי הבינלאומית בשנת 1978.

מטרתה של התאחדות הסקי הישראלי היא לקדם את ספורט תחרויות הסקי בין גולשי סקי ישראליים.רוב פעילויות ההתאחדות אורגנו כדי לעודד ילדים ישראליים לעסוק בסקי כספורט. מאז 1984 ישראל שולחת קבוצות ילדים לטול חלק בתחרויות סקי לילדים המאורגנות בחסות ההתאחדות הבינלאומית.. מידי שנה שולחת ההתאחדות ילדים להשתתף בתחרויות באנדורה, איטליה, סלובניה, צרפת וספרד.

רבים מילדים אלו שהחלו להתחרות כילדים, המשיכו ומייצגים את ישראל כבוגרים בתחרויות סקי בכל רחבי אירופה, מנורווגיה עד סרביה. מאז 1993 ישראל שולחת נציג להשתתף בתחרויות אליפות הסקי האלפיני העולמי.

בשנת 1993 במריוקה יפן – פיטר סולוס

בשנת 1996 בסירה נוודה בספרד – שרון צואלה ויוליה וולצוביטר

בשנת 1997 בססטרייר איטליה – שרון צואלה ויוליה וולצוביטר

בשנת 1999 בוויל ארה"ב – סוניקה מרק , הילה רוזנברג, אהרון מוסקוביץ

בשנת 2001 בסן אנטון אוסטריה – הילה רוזנברג, קטי היציג, אייל לסט

בשנת 2003 בבן מוריץ אוסטריה קטי היציג, סוניה מרק, אייל לסט, שחר דגני ומיכאל רנזין

בשנת 2005 בבורמיו איטליה – מיכאל רנזין, אייל לסט וגלעד טלם

 

בנוסף תמכה ההתאחדות במספר אתלטים עולים חדשים להשתתף בתחרויות בין ארצות כולל אליפויות העולם באוברטסדורף גרמניה ובתחרויות מרתון בשוודיה, שוויץ ואיטליה.

לאחרונה הרחיבה ההתאחדות את טווח פעילויותיה וכוללת גם סנובורד והיא אפילו תמכה בטל צומר וגליה וולפה להשתתף במחנה אימונים לסנובורד בסולדה איטליה, טל צומר ייצג את ישראל בתחרות סנובורד בפולין והשיג תוצאות טובות.

 

אולימפידת החורף טורינו 2006

אחרי הכנת אתלטים לאליפויות העולם זה למעלה מעשר שנים, יש לנו כעת גולש סקי ראשון שייצג את ישראל באולימפידת החורף. מיכאל רנזין שמוצאו מאוקראינה עלה לישראל בשנת 2001 ואחרי ארבע שנים נתקבל לבסוף על ידי הוועדה האולימפית הישראלית לייצג את ישראל באולימפידת החורף בטורינו, איטליה 2006.

תחרויות ילדים

ילדים יכולים להתחיל להשתתף בתחרויות הסקי הבינלאומיות כאשר הם בני אחת עשרה בערך.

הם יכולים להמשיך להתחרות בתחרויות הילדים עד היותם בני חמש עשרה. אחרי גיל זה התחרות הופכת רצינית ורק הילדים שדבקים מאוד באורח חיים אתלטי ממשיכים להתחרות כ "צעירים " ומשתתפים בתחרויות המאורגנות בכל אזורי הרי האלפים על ידי פדרציית הסקי הבילאומילת.

 

סלאלום ענק : מקצה זה מתרחש על גבעה ששיפועה האנכי המקסימלי הוא בן 250 מטרים המחולק לשני מסלולים, מספר השערים (שינויי כיוון) שווה ל 11 עד 15 אחוזים מן השיפוע האנכי (32 עד 38 שערים).

 

סלאלום מיוחד: מקצה זה מתרחש על גבע ששיפועה האנכי המקסימלי הוא 120 עד 160 מטר ובו 32 עד 40 שערים (שינויי כיוון) כולל שילובי שערים הבוחנים את יכולת המתחרים להסתגל במהירות לשינויים בקצב ובמהירות.

 

גולשים מהנושא

(פורסם במקומון צומת השרון 7.3.2003) מה עושה חבורה כפר סבאית באלפים השוויצרים? בעיקר מייצגת את ישראל ומתיידדת עם שייחים. לא מעניין אותם שבארץ ישראל אין ממש שלג, הם רק רוצים לגלוש באתרים שלא מופיעים באינטרנט ולהביא למדינה קצת כבוד, כמו שעשו לאחרונה באליפות העולם בסקי. אגב, באתר החרמון עוד לא שמעו עליהם.

 

מי שתהה למשמע "הבה נגילה" מספר פעמים ביום במשך שבועיים באתר הסקי בעיירה סנט מוריץ שבשוויץ, צריך היה לראות את הפנים של גילה שחר הכפר סבאית זורחות מאושר כדי להבין שמדובר באירוע מיוחד שאפילו הגויים מודעים לגדולתו: השתתפות נבחרת ישראל בסקי באליפות העולם בסקי אלפיני.

 

שחר עמדה שם לפני כשלושה שבועות בקור של מינוס 10 מעלות, בין 80 אלף הצופים שהגיעו לאתר היוקרתי השוכן סמוך לגבולה המזרחי של שוויץ עם איטליה, ונופפה לנכד שחר דגני שיצא להתחרות על מסלול הסלאלום עם כל גולשי הצמרת של הסקי העולמי.

 

חמישה גולשים ישראלים מקצוענים, לא פחות, ייצגו את מדינת ישראל הצחיחה באליפות, ואף הגיעו להישגים מפתיעים – מקום 24 מתוך 60 נבחרות – בהתחשב בחסרונו הבולט של המשקע הלבן בארצנו. זה לא מנע מהתקשורת הישראלית להתעלם כמעט כליל מהאירוע, אולי כי הסיקור היחידי כאן שמתייחס לשלג מתמקד בשאלה לאורך כמה קילומטרים משתרך התור לחרמון והצילומים הבולטים הם של בובות שלג. שתי שורות בעיתון "מעריב" בכל זאת היו, תחת הכותרת "אבטחה כבדה לגולש ישראלי באליפות העולם". ככה זה כשהסקי בארץ פופולארי בערך כמו מטקות באנגליה.

 

אלא שלמרות תנאי הפתיחה הגרועים יש לא פחות מ-100 אלף ישראלים שמסניפים את הלבן הזה, ושכמעט מדי שנה יוצאים לחופשות קפואות באירופה לצורך מטרה אחת, גלישה. בארץ יש גם לא פחות מעשרה מועדוני סקי תחרותיים שמאגדים למעלה מ-30 אלף גולשים מקצוענים בכל קטגוריות המין, הגיל והתרגיל: ילדים, נוער, בוגרים, קשישים, נכים, סקי אלפיני, סנובורד ועוד.

 

 

עיר הגולשים

כפר סבא השוכנת בגובה מרשים של למעלה מ-300 מטר מעל פני הים (ים המלח כמובן), באוויר הדליל של מרכז השרון, סיפקה את כל שלושת המתחרים הגברים לאליפות העולם שהתקיימה בחודש שעבר בסנט מוריץ. באופן טבעי, העיר ברוכת השלג גם הצמיחה את הגולש הראשון שייצג את ישראל באליפות העולפ שהתקיימה לפני שנתיים בסנט אנטון אוסטריה, אייל לסט בן ה-20.

בנוסף ללסט, המתגורר בסמוך לקניון ערים, עברו את תוצאת המינימום לאליפות העולם האחרונה בסקי אלפיני עוד שני גולשים כפר סבאים:

מיכאל רנג'ין בן ה-25, עולה חדש המתגורר מזה שנתיים מאז עלייתו במרכז הקליטה בעיר, ושחר דגני בן ה-18, שאמנם עבר לאחרונה למושב יוגב שבצפון, אבל הוא בן למשפחת שוסטר, מוותיקי העיר. רנג'ין סיים את אליפות העולם במקום ה-57 מתוף 127 מתחרים, לסט סיים במקום ה-63 ודגני במקום ה-66. נבחרת ישראל דורגה כאמור בסיום התחרות במקום ה-24 בעולם, כשהיא מקדימה מדינות כמו הונגריה, לוקסמבורג, ברזיל, וקפריסין. מבין הנשים הגיעו קטי איציק בת ה-19 מנוה אטי"ב למקום ה-45, וסוניה מרק בת ה-21 סיימה במקום ה-47.

אייל לסט פגש לראשונה בשלג כבר כשהיה בן שנתיים וחצי. אז הגיע עם הוריו לטיול בהרי האלפים במסגרת טיול משפחתי. ההורים אברהם ויהודית יצאו עימו ועם אחיו הגדולים לטיול בר מצווה, וכשהגיעו למרגלות האלפים האוסטריים שיחקו הילדים בשלג וביקשו להתקדם במעלה ההר, "איפה שיש עוד שלג".

הם העפילו לקור של מינוס 15 מעלות, ורועדים מקור נכנסו למסעדה. דרך החלונות צפו בגולשים הרבים מסביב והחליטו לנסות את מזלם, בעזרתם האדיבה של מורים פרטיים באתר. מאותו רגע נדבקה משפחת לסט רבתי בחיידק, וטיול הבר מצווה הפך לחופשת סקי. אלא שאחרי צניחות חופשיות מראש ההר וחבלות כואבות החליטו ההורים להסיק מסקנות מהשיעור שלמדו על בשרם ולמנוע מהתינוק את סבל הנפילות והחבטות, ושנה לאחר מכן, כשאייל היה בן שלוש וחצי, לקחו אותו ללמוד סקי בחרמון. "בהתחלה מאד לא אהבתי את זה", מודה לסט. "הייתי קטן, נפלתי ובכיתי, אבל לאט לאט למדתי, וככה מגיל ארבע הייתי נוסע עם ההורים כל שישי-שבת לחרמון, לפעמים גם על חשבון הלימודים, ופעם-פעמיים בשנה היינו נוסעים לחופשות בצרפת ואוסטריה. עד שבשלב כלשהו המדריך שלי, לייבוביץ', הציע שאני אעשה מבחנים לנבחרת".

 

רשת על הבוקר

נבחרת ישראל בסקי פועלת החל משנת 1975, אז הוקמה התאחדות הסקי הישראלית שאברהם לסט הוא כיום המזכיר שלה ("הפכתי למזכיר בזכות אייל ולא להיפך", אומר האב הגאה). כל החברים בהנהלת ההתאחדות, כולל היו"ר סטנלי רובינשטיין, הם מתנדבים שהתמורה לעבודתם היא לווי קבוצות ילדים ונוער לתחרויות בעולם. "לכל משלחת מצטרפים מאמן ומלווה, כשתפקידו של המלווה הוא לשהות בבית חולים עם הפצוע, במידה שיש כזה", מספר לסט סניור. "בסקי יש הרבה פציעות, ולא פעם מעבירים את הטיולים האלה יותר בבית החולים מאשר על השלג".

נבחרת ישראל מתאמנת בעיקר בחו"ל ומעט בנוה אטי"ב ובמכון וינגייט, ואם אתם תוהים מה הם עושים בארץ, התשובה היא שהם עובדים קשה, אבל כמעט בלי שלג. "סקי זה ספורט שעובד על כל השרירים", מסביר אייל לסט, "וכמעט כל דבר שתעשה הוא טוב. אנחנו עושים אימוני זריזות וכוח ואימוני סיבולת לב ריאה".

תגידו, איך זה שמכל המקומות בארץ, דווקא בחרמון אתם כמעט לא מתאמנים?

שחר דגני: "כי האתר נמצא בידיים פרטיות. הבעלים שלו מעדיפים לתת למבקרים לגלוש ולא מוכנים לסגור מסלול לצורך האימונים שלנו. גם השלג פה הוא קצת אחר, אבל תאמין לי שאם היו נותנים לנו את האפשרות היינו מתאמנים פה".

 

אברהם לסט: "החרמון הוא לא אתר אולימפי. פנינו לבעלים בבקשה להכשיר מסלול סקי תחרותי שבו נוכל לארח תחרויות בינלאומיות, וההתאחדות העולמית היתה מוכנה לשלם את כל ההוצאות. בסך הכול מדובר בשינוי של מתווה הקרקע בקיץ והעברת כבלים שבעזרתם אפשר יהיה למדוד זמן, אבל הם לא היו מוכנים". בעיה נוספת היא תותחי שלג שצריך להציב במסלול מסוג זה, למקרה שלא יורד מספיק שלג, וחברת מקורות לא מוכנה לספק מים למטרה זו".

בתחרויות הראשונות, כפי שאפשר לצפות, הם עשו פאדיחות. את התחרות בתורכיה למשל, במסגרת נבחרת הילדים, יזכור לסט עוד הרבה זמן. "היה לנו מאמן יהודי הונגרי, פטר סולוש", הור מספר. "הוא צייר לנו על דף את המסלול והיינו צריכים לשרטט לו איך עוברים בין הדגלים. היינו חמישה, ואף אחד לא הצליח לשרטט למרות שיום אחרי זה היינו אמורים לגלוש. בסופו של דבר הצלחתי לעשות את המסלול, אבל הרוב ממש לא". מאז המצב השתפר. "היום כל העסק הרבה יותר מקצועני, גם אצל הילדים. יש להם הרבה יותר ידע משהיה לנו אז".

 

איך מגיעים לאליפות העולם?

"לכל מדינה יש זכות להביא ארבעה מתחרים מכל מין, שהצליחו לרדת מתחת למינימום של 120 נקודות. לפני שנתיים רק אני הצלחתי לרדת מתחת למינימום, אבל השנה לישראל כבר היו חמישה נציגים, שלושה בנים ושתי בנות".

ספר לי על האליפות הראשונה.

"הייתי בן 18, וזו היתה השנה השלישית שלי בבוגרים. הכול היה מאד מרגש. היו 80 אלף אוהדים, היו הופעות והמסלולים היו מאד קשים יחסית למה שהייתי רגיל. לילה לפני התחרות הייתי מאד חולה, ואני לא יודע עד היום אם זה היה וירוס או התרגשות. גמרתי את התחרות אחרי שלושה דגלים (מתוך 60), על הרשת שמונעת ליפול לתהום. אפשר להתנחם בזה שהראו את הנפילה שלי בטלוויזיה".

דרוש ספונסר

השנה לסט יכול היה להתנחם אחרת לגמרי, בעיקר בזכות מחנה סקי בינלאומי אליו התקבלו הוא ומיכאל רנג'ין אחרי שעברו מבחנים בקיץ. מדובר במחנה שמארגן FIS (ההתאחדות העולמית לסקי) למדינות בלי שלג ומדינות חסרות אמצעים כמו קפריסין, יוון, יוגוסלביה, אוקראינה, איסלנד, הונגריה ודרום אפריקה. במחנה, שנערך בעיירה ברוניק שבאיטליה, היו חמישה מאמני צמרת איטלקיים ו-25 גולשים, והוא כלל אימונים אינטנסיביים במשך חודש וחצי ויציאה לתחרויות. "זה מה שנתן לנו את הקפיצה הגדולה", מסביר לסט. "עשינו הרבה סקי, היתה רציפות והיו הרבה תחרויות. ידענו שאם אנחנו מפספסים בתחרות אחת, תמיד תהיה עוד אחת לשפר ומחשיבים רק את שתי התוצאות הכי טובות. התחלתי את השנה במקום ה-2,800 בעולם, והתקדמתי עד המקום ה-2,150. באחת התחרויות מיכאל רנג'ן סיים במקום השביעי ואני ב-16, מתוך 160 מתחרים".

 

גולת הכותרת כאמור היתה אליפות העולם בסנט מוריץ, שהחלה בראשית פברואר ונמשכה 15 ימים. "זה היה המסלול הכי ארוך שאי פעם הכרתי", מספר לסט. "הוא היה קשה כי היו בו הרבה שינויים בזווית של המדרון, והיה קשה מאוד לראות את הדגל הבא. הפעם הצלחנו לעשות תוצאות טובות וניצחנו לא מעט מדינות שהניקוד שלהן היה יותר גבוה".

"הרגשנו שאנחנו מייצגים את המדינה", אומר שחר דגני. "היה דגל ישראל ו'הבה נגילה', וזה מאד מרגש ופטריוטי. המסלול היה כל כך ארוך שהשרירים שרפו בסיומו, אבל זה היה שווה. הבאנו הרבה כבוד. ההרגשה כשנמצאים שם היא כמו חלום. זה דבר שלא הרבה אנשים זוכים בו, ומרגישים בהחלט את גודל המעמד. עובדים מאד קשה להגיע לשם, אבל זה שווה את זה. זה נותן המון ניסיון וזה נורא כיף".

האירופאים, אומר דגני, לא תמיד מצליחים להבין את הקשר בין ישראל לסקי. "לפעמים מתייחסים אלינו כאל עוף מוזר, כי ישראל היא מדינה בלי שלג. אבל בגלל שיש מתחרים ממדינות כמו הולנד וקפריסין שגם בהן אין שלג מתרגלים לזה, ואנחנו מבינים שיש עוד כמונו. לאט לאט אנחנו מתקדמים ויותר מכירים אותנו".

 

יש סיכוי שישראלי יגיע לעשירייה הראשונה בעולם?

צריך הרבה מאד השקעה ואימון תמידי ויומיומי. צריך שלג ליד הבית ומאמן צמוד, וזה עולה הרבה מאד כסף. בקיצור, כדי שישראלי יהיה אלוף אמיתי הוא צריך להתגורר באירופה".

"בשלבים הראשונים המימון כמעט כולו נופל על ההורים", מסביר אברהם לסט. "מדובר בציוד ובביגוד שעולים אלפי שקלים, בטיסות ובמלונות, אבל ככל שעולים ברמה ובגיל הסבסוד של כל מיני גופים מאזן את ההשקעה של ההורים. עד היום אנחנו משלמים בתחילת העונה כדי שאייל יוכל להתחרות, אבל זה סכום קטן שלא מכסה את מה שבאמת משקיעים בו".

שאר המימון מגיע מהתאחדות הסקי בישראל, שניזונה ממספר גופים: רשות הספורט, הספורטוטו ו-FIS. ל-FIS לא חסרים מקורות הכנסה, שכן הסקי הוא הספורט השני הפופולארי אחרי הכדורגל ו-FIS ניזונים מאחוזי מכירות של בגדי וציוד ספורט ומזכויות שידור ופרסומת. את הכסף משקיע הארגון העולמי בתחרויות ומחנות אימון דוגמת המחנה למדינות חסרות האמצעים שהיה בקיץ האחרון. "ועדיין ההורים נושאים בנטל" מבהיר אברהם לסט, "ברור שאי אפשר להרוויח מזה כסף, אלא אם כן אתה בעשירייה הראשונה בעולם. סוכן הביטוח שלנו, כששמע שאייל הוא מקצוען, חשב שהוא מרוויח הרבה כסף ולא האמין כשאמרנו שאנחנו מממנים".

איך מסתדר עולה חסר אמצעים כמו רנג'ן?

"מיכאל מקבל מלגה מאיתנו והמחיה שלו לא עולה לו, כי הוא גר במרכז קליטה. משרד הקליטה מעניק לו סכום נוסף של כסף לעזרה, ואנחנו לא דרשנו ממנו השתתפות עצמית. מאז שהוא הגיע לארץ הוא הספיק ללמוד את השפה, לעשות קצת צבא, וחוץ מזה רוב הזמן הוא בתחרויות ואימונים בחו"ל. עכשיו במקרה הוא בחופשת מולדת באוקראינה, מבקר את ההורים, אבל בסוף השבוע הוא נוסע עם אייל ושחר לתחרות בקפריסין".

 

נשמע שרק מי שיש לו משפחה תומכת יכול להצליח בסקי

"זה נכון, וזו בעיה לא רק לישראלים. אם לא מגיעים ל-100 הטובים בעולם, הסיכוי לקבל ספונסר הוא קטן. בלי ספונסר אין הכנסות. אי אפשר להתפרנס מסקי. בארץ אין שום גולש שהוא מקצוען לגמרי".

לאייל לסט הנושא הזה לא ממש מפריע. "יש בסקי הרבה יותר מכסף. זו הנאה, זו עצמאות, זה היכרות עם המון אנשים חדשים\ רואים עולם ואתה לומד להכיר את עצמך במצבים שלא נתקלת בהם ביומיום". אברהם לסט" "אייל כבר עבר טירונות בגיל 12, כך שהצבא היה קטן עליו".

במהלך סבב התחרויות בעולם נוצרו גם כמה ידידויות לא שגרתיות בין הישראלים לספורטאים ממדינות ערב. "יש לנו ידידות מאוד מיוחדת עם שייח' כווייתי בן 40 שגולש. הוא למד בארצות הברית, ושם הוא החל לגלוש ולהתחרות, והמטרה שלו היא לייצג את כווית באליפות העולם ובאולימפיאדה", מספר אייל לסט. "הכרנו אותו בתחרות באיטליה, ומאז נוצרו קשרי ידידות גדולים. הוא בנאדם מאוד נחמד, ותמיד באה איתו פמליה גדולה. יש לו שלושה מאמנים ובערך 30 אוהדים שבאים איתו ומלווים אותו עם דגלים ומוזיקה. מאז בכל התחרויות אנחנו יושבים ואוכלים ביחד". דגני: "הכרנו גם מרוקאים ולבנונים. בספורט כולם חברים של כולם, לא מדברים על פוליטיקה ולא שונאים את הישראלים".

אברהם לסט: "לפני כמה שנים, כשישראל עוד היתה בלבנון, נפגשנו עם לבנונים בתחרות בקפריסין. אנחנו בידידות מאד טובה איתם ושאלנו אותם לשלומם. הם ביקשו שנגיד לטייסים שלא יפציצו כי אין להם חשמל וזה מקשה עליהם. אנחנו רוקדים איתם בדיסקוטקים, יש דאחקות וצחוקים, אבל אסור להם להצטלם איתנו. מלכת היופי שלהם הצטלמה עם מלכת היופי הישראלית, והם עצרו אותה. מאז הם לא מסתבכים. כשיהיה שלום ניסע לעשות סקי בהרי השוף בלבנון. ב-82', במלחמה, יכולתי לגלוש שם אבל אז לא ידעתי סקי.

 

 

זמן פציעות

עד כמה שהספורט הזה נראה מרחוק אלגנטי ואצילי, אחת מהתופעות השכיחות בו היא פציעות. ובסקי, בגלל המהירות הרבה, הפציעות לא קלות. "עברתי פציעה בכתף בגיל 18", מספר אייל לסט. "היינו בקפרון באוסטריה ולא היה הרבה שלג. היתה איזו גבעה ובאתי אליה במהירות. פתאום ראיתי שאין אחריה שלג, אבל היה מאוחר מדי ונפלתי עם הכתף על הסלעים. לקחו אותי לבית חולים ופינו אותי לישראל. מאז היו לי פריקות כתף חוזרות ונאלצתי לעבור ניתוח. גם השנה כמעט חזרה לי הפריקה והייתי בטוח שאחרי כל ההתקדמות שעשיתי סיימתי את העונה, אבל בסופו של דבר זה נגמר טוב. בסקי אין יותר פציעות מבענפי סקי אחרים, אבל אלה פציעות יותר קשות של קריעת רצועות ושברים. גם כשגולשים ממש טוב קשה למנוע התרסקויות. זה ספורט מאד מהיר, עם הרבה תנועה, וקשה לדעת מה יש מאחורי כל גבעה, כי סך הכול מדובר בטבע ולא במגרש ספורט שמכירים".

גם דגני וגם לסט התאמנו במקביל ללימודיהם בתיכון, ונעדרו במשך שלושה חודשים כל חורף מהלימודים. "מכיתה א' ועד הצבא אייל נעדר שלושה חודשי לימוד כל שנה" מספרת יהודית לסט. "מבחינתנו זה היה בסדר כי הוא השלים את החומר עם מורים פרטים והרבה עבודה קשה. כשהוא היה אמור לעבור לכצנלסון, שזה תיכון עם המון דרישות, מאד חששנו, אבל בסופו של דבר הם הלכו לקראתו והיו ממש בסדר. בסוף הוא הצליח להוציא בגרות והכול בסדר". "זה אחד הדברים היותר קשים", אומר דגני. "צריך להשלים, עושים את כל המבחנים במועד ב', מורים פרטיים, לומדים בחו"ל, זה בכלל לא קל. אבל עושים את זה, אין מה לעשות".

כפי שאפשר להבין, סקי מקצועני זה לא רק כיף וטיולים, אלא השקעה תובענית מאד לאורך זמן. האימונים נערכים לאורך כל השנה, כשבקיץ מתאמנת הנבחרת בין היתר באתלטיקה, במתיחות ובעבודה על השרירים בחדר כושר. "האימונים בטרום עונה מאד חשובים לתחרויות בחורף", מסביר אייל לסט. "בקיץ אנחנו מתאמנים כחמש עד שש שעות ביום, ובחורף סדר היום הוא עוד יותר קשה. קמים בשש בבוקר, יוצאים לריצה במינוס 10 מעלות, עושים מתיחות, אוכלים ארוחת בוקר ואז עולים להר. עושים חמש-שש שעות סקי, חוזרים למלון, אוכלים, נחים קצת ואחרי הצהריים יש אימוני כושר גופני. אחר כך חוזרים לחדר ומכינים את הציוד. משייפים את המגלשיים, מכינים אותם והולכים לישון ב-21:00 ומפסידים את כל המסיבות שאחרי הסקי".

 

אז מה אתה צריך את זה

זה כיף, זו הנאה. ככול שרוצים להיות יותר מקצוענים הכיף פוחת, אבל הסיפוק גדול יותר. החורף הזה כבר צברתי 130 ימי סקי, וכל עשרה ימים בערך יש מנוחה של יום-יומיים, כמו עכשיו. ביום חמישי אנחנו כבר בקפריסין, ויום ראשון אחרי זה אנחנו יוצאים ליוגוסלביה ובולגריה ל-18 יום, ובין לבין אמורה להתקיים גם אליפות ישראל בחרמון".

כדי לקבל את הכרת הצבא עבדה משפחת לסט קשה מאד. עד למקרה של אייל, גולשי סקי לא קיבלו הכרה מטעם הצבא של ספורטאי מצטיין, אבל העקשנות והמלחמה השתלמו, ואייל משמש מפעיל חדר כושר בבסיס מודיעין בגלילות וזוכה לחופשות לקראת כל תחרות.

דגני דווקא חושב לוותר על הסקי לטובת הצבא, אבל רק בתנאי אחד. "קורס טייס הוא החלום שלי מהילדות", הוא אומר. "אבא שלי טיס וזה כנראה קשור. בשביל קורס טיס אני אהיה מוכן לוותר על הסקי, אבל אם לא זה אז רק סקי. יש לי גיבוש טיס באפריל, ואחריו אני אצטרך להחליט. בטח יהיה קשה חורף בלי סקי, כי כבר שלוש שנים שאני בכלל לא נמצא בארץ בחורף, אבל אני מוכן לסבול כדי להיות טייס. זה באמת החלום הגדול שלי".

ללסט לעומת זאת יש שאיפות להמשיך בסקי גם אחרי הצבא. "השאיפה היא להגיע לאולימפיאדת 2006 שתתקיים בטורינו ולייצג את ישראל", הוא מכריז. "הוועד האולימפי מאד מקשה על הקריטריונים להגיע לאולימפיאדה ומצפה שנגיע ל-30 הראשונים בעולם. זה חבל כי ספורטאים הם השגרירים הכי טובים של ישראל בעולם. לדעתי צריך לשקול מחדש את הקריטריונים ולתת לנו לייצג את ישראל באולימפיאדת החורף".

בהתאחדות הסקי הישראלית עדיין מחפשים כישרונות צעירים שיקדמו את הענף הייחודי. "אנחנו מחפשים ילדים צעירים שיודעים לעשות סקי בסיסי, ואנחנו כבר נכשיר אותם לתחרויות", מבטיח אברהם לסט. "ילד או ילדה בני עשר שרוצים לראות עולם ולעשות חיים צריכים להתקשר אליי או ליו"ר האיגוד, סטנלי רובינשטיין".

 

אפס מי שמנצח

בניגוד לענפי ספורט אחרים, בסקי צריך לשאוף דווקא לאפס, אולי משום שהטמפרטורה היא מתחת לאפס. ורק בגיל 16 מתחיל העסק האמיתי והגולשים נכנסים לדירוג

עד גיל 16 מתחרים הגולשים בתחרויות הילדים, שכוללות פרט לסקי גם טיולים ומסיבות. הילדים הצעירים מתחרים בחמש תחרויות גדולות בעונה, באנדורה, באתר אולדק שליד בורסה בטורקיה, בפוקו-לוקו בסלובניה, בבמבי ביוגוסלביה ותחרות נוספת נערכת באתר פינוקיו באיטליה (שנמצא בעיירה אבטונה. "לכולם שם באמת יש אף ארוך" אומר אברהם לסט). אין זה מקרי שהתחרויות מתקיימות באתרים לא מוכרים. רוב אתרי הסקי, בדומה לחרמון, מעדיפים לפתוח את המסלולים למבקרים ולא לתחרויות. רק אליפויות עולם ותחרויות שמושכות עשרות אלפי צופים מתקיימים באתרים מוכרים. פרט לתחרויות משתתפים הילדים גם בשני מחנות אימונים, בחנוכה ובפסח, שמתקיימים באירופה. בסופי שבוע שבהם יש שלג בארץ הם נוסעים לחרמון.

ובגיל 16 מתחיל העסק האמיתי – תחרויות הבוגרים. הגולשים מצטרפים לסבב של ההתאחדות העולמית לסקי (FIS) שבה, כמו בטניס, יש שיטת ניקוד שמדרגת את כל הגולשים המקצוענים בעולם. בניגוד לטניס, בסקי צריך לצבור כמה שפחות נקודות. הזוכה במקום הראשון, לדוגמא, מקבל אפס נקודות. כל מדינת סקי מטפחת בין 300 ל-600 גולשים מקצוענים חדשים מדי שנה, ולכן זה נחשב להישג להיכלל בין 3,000 הראשונים בעולם. אייל לסט, לעומת זאת, מדורג במקום ה-2,150